להיכלא לדמות

עד כמה רחוק צריך להיכנס לדמות?

אני חולה. הגוף מסרב לעבוד ופוקד עליי לנוח.

יום עובר, ואחריו עוד אחד, אני מסתכל במראה וחושב לעצמי, אוקיי, זה מראה הולם.

לא מגולח היטב, עם שיער לא מסודר ותווי פנים עצלות.

נכנסתי לדמות.


אבל ארבעה ימים עברו, וכבר השתעממתי ממנה.

כמה כבר אפשר להיות במיטה חסר מעש, חוץ מנטילת כמה פריטים עם תווית של 'תקווה'?

מתי הסצנה הבאה מגיעה, שבה אני חוזר במרץ לעבר היצירה?

מתי בדיוק המכאבים יניחו לי להתבונן גם באחרים, לא רק בעצמי?

לאט לאט, אני מאבד סבלנות, מתחיל להשתעמם, כי הרגע הזה עדיין לא מגיע.

אני מתחיל לחשוב שצריך איזה fake it till you make it, אולי כדי קצת לזרז את העניינים.

אומנם אני מרגיש מעט יותר טוב, אבל בכלל לא לרמה ששכחתי מה הוא חולי.

אני תוהה.

איזה מן מראה יהיה זה, מגולח היטב, עם שיער מסודר וגוף נקי, אך מרוסק מבפנים?

ומניין לי שארגיש דווקא כך?

אלך לנסות להתגנדר ולהיטפח. אחר כך אשב לי בשמש.

ארגיש מה שארגיש, ויהיה בסדר.

דברים שאני כותב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסט בהפתעה?