איך זה מרגיש להיות טירון לצד אנשים שטובים ממך

היום קמתי במיוחד כדי להגיע לשיעור ריקוד. והסיבה לזה שזה יום מיוחד בשבילי, היא זה שיעור מתקדמים. בשבילי, זה חדש.

המורה המליץ להגיע מוקדם יותר כדי להתחמם לפני שהשיעור מתחיל. הגעתי מוקדם יותר ב־7 דקות כדי לעשות זאת, להיות תלמיד טוב. הייתי גאה בעצמי ונכנסתי לכיתה.

כשהגעתי, גיליתי שכבר היו המון אנשים בחדר – לפחות מחצית מהכמות הסופית – מה שגרם לי להרגיש שיש אנשים שהשקיעו יותר ממני.

השוואה #1.

השוואה של כמות השקעה.

לא היסטרית, אבל נוכחת.

השיעור התחיל והמורה הקדים ואמר שמשום שהוא לא עושה שיעורי מתקדמים, השיעור הזה הולך להיות שיעור להכי מתקדמים שהוא מסוגל, אז שלא נרגיש שמכשיל אותנו בכוונה.

קיבלתי.

וכך גם האחרים.


החימום החל. בחימום אני טוב – אני מתורגל! אני צוחק לעצמי.

זה מצחיק אותי כי אני יודע שזה לא העיקר, זו אפילו לא ההתחלה של השיעור. אבל למעשה אני יודע שגם החימום היה לי זר בתחילת דרכי, וזה היה בכלל לא מזמן, לפני כמעט חצי שנה.

למעשה החימום עדיין זר לי לפעמים, לא כי הוא זר, אלא כי אני קולט דברים ישנים בעומק חדש שלא קלטתי בעבר.

אפשר להגיד שזוהי השתפרות – לקלוט עומק של דברים שלא קלטת בעבר.


בסוף החימום נהוג לקחת רגע קצר של אתנחתא, אפשר לשתות, להתחמם או למתוח איברים נוספים, או לרקוד למוזיקת הרקע.

עמדתי שם ובחרתי להמשיך להתחמם.

מצדדי אני רואה אנשים מתפלאים משמחה לפגוש אחד את השני, מתחבקים ומדברים בהתלהבות רבה.

אני מניח שהסיבה היא שזה אירוע מיוחד היום – לא תמיד הם פוגשים אחד את השני בשיעור מתקדמים – אני מבין שהם הביאו את עצמם במיוחד ליום שכזה וזה יום מיוחד גם עבורם.

אני מנחש שמשום שהם לא רקדנים חדשים, יש ביניהם היכרות מוקדמת של המון שנים משיעורים שעשו יחדיו בעבר.

הייתי בשקט, אבל הרגשתי אי־שקט, כי לא דיברתי עם אף אחד כאשר האחרים דיברו.

השוואה #2.

השוואה חברתית.

זה בסדר וטבעי, כי הם מכירים אחד את השני ואני לא מכיר אותם. ככה זה תמיד כשמגיעים למקום חדש.

אבל עם זאת, הרגשתי קצת לבד בתוך האירוע החברתי שקרה סביבי.


השיעור התחיל והצעדים הראשונים הועברו אלינו. הלם הגיע ואיתו הרבה שאלות. ככה זה כשלומדים צעדים חדשים – צריך בהתחלה להתבונן, אחר כך לחקות, אחר כך לבצע שוב ושוב עד שזה מוטמע בנו.

אבל ההתבוננות שלי, למרות שהיא חדה באיזורים שונים בחיי, לא מספיק משוייפת כדי להבין את הצעדים הראשונים בקלות.

זה לגיטימי – זה תהליך שמשתפרים בו.

ולרגעים כאלה בדיוק, אפשר לשאול את המורה על הדבר הלא ברור, כדי שיחזור עליו.

אני בדרך כלל לא מתבייש לשאול שאלות בשיעורים, המורה כבר יודע זאת משיעורים אחרים שאני עושה אצלו (וגם חבריי לקבוצה שרוקדים איתי בשיעורי מתחילים).

אבל ידעתי שהולך להיות הרבה חומר ללמוד. ואם אתחיל לשאול שאלה, זה יעכב את כולם.

מתוך התחשבות באחרים, כך חשבתי, ואני עדיין חושב כך, אעדיף לשמור על 'מלאי השאלות' שלי ולשאול משהו אחר־כך, אם אצטרך.

זוהי השוואה #3.

השוואה מבחינת הרמה.

קבעתי לעצמי, שהאחרים קובעים את הסטנדרט של השיעור.

מה שיצר אצלי ריחוק, כאילו אני לא משתתף בשיעור ואני לא חלק משמעותי ממנו.

שללתי מעצמי את הזכות לשאול, למרות שאף אחד לא שלל ממני את הזכות הזו.

הייתי מאוד שלם עם השלילה הזו מעצמי באותו הרגע, זה הרגיש כמו הדבר הנכון.

אבל עכשיו אני מתלבט לגבי זה, כי בסוף השיעור גיליתי שלא שאלתי שום שאלה.

הסיבה שלא שאלתי היא כי השיעור התקדם והתקדם, עוד צעדים נלמדו ואני רואה אנשים מסביבי כן מצליחים את מה שאני לא מצליח, מה שעוד יותר גורם לריחוק.


אז אני מזכיר לעצמי – כמו שחבר טוב היה עושה – אני לא פה להצליח את הצעדים.

אני פה בשביל להצליח את מה שאני מסוגל להצליח.

אם כן, מה אני מסוגל להצליח?

  • להתבונן במורה ולנסות לחקות אותו.
  • להתבונן במעקב אחר התלמידים האחרים ולנסות לשאול מֵהֶם רמזים לתנועה הבאה, שאני לבד לא זוכר.
  • להתבונן ולהקשיב למוזיקליות בתשומת לב.
  • להתבונן באחרים רוקדים בהנאה והערצה.
  • לעודד אחרים ולפרגן להם.
  • לזוז, לעשות משהו. לא לעמוד במקום.

ומה הצלחתי בפועל?

  • הצלחתי ונהנתי לשאוב השראה מאחרים. ראיתי את הבלתי אפשרי מתרחש מול העיניים – הם קלטו את הדברים שלא הצלחתי לקלוט. וזה לא אדם אחד. ולא שתיים. יותר מחצי כיתה קלטה הרבה דברים, כך מראית העין שלי אומרת, ואני מאמין למה שראיתי. הם היו כולם מדהימים. זה מוכיח לי שאפשר להשתפר.
  • הצלחתי להבין שאחד הסיבות שאני מתקשה היא יישום לא נכון של העברת המשקלים בזמן הלמידה. בזמן שהמורה הראה לנו את הצעדים כדי שנחקה אותם, תשומת הלב שלי הופנתה יתר על המידה על הצורניות והמבנה הקפוא של הגוף בין תנועה לתנועה (העצירות). ופחות התרכזתי במעברי המשקלים ובתנועיות כשלעצמה. זה יישום לא נכון, כי בפועל כשרוקדים, הגוף נע, וכך העברות המשקלים משתנות בכל רגע ורגע בין הצעד לצעד הבא. במילים אחרות, למדתי לשיעורים הבאים ובמיוחד שיעורים מתקדמים, שכאשר המורה מלמד צעדים חדשים, עליי להתבונן, להבחין ולדמיין (ואם אפשר, גם לחקות) את התנועתיות של העברת המשקלים בתשומת לב רבה יותר מכל דבר אחר. והסיבה שזה הדבר הכי הכי חשוב היא כי זה הבסיס שעליו יושבים כל שאר הפרטים הקטנים.
  • הצלחתי להקשיב להוראות המורה ללא המוזיקה ולדמיין את המנגינה בראשי ולחבר איפה כל תנועה יושבת בביט. הגוף לא קלט, זה נכון, אבל הראש קלט, אפילו אם באופן חלקי. ואני יודע בוודאות שהראש קלט, כי התגלגל ממני ללא שליטה צחקוק קטן של הצלחה ברגע שזה קרה.

מחשבה נוספת שעברה בראשי, היא הצלחתי בדבר שאני בכלל לא יודע אם היא נחשבת הצלחה בשבילי: הייתי גרוע בהשוואה לאחרים. ייתכן ואפשר לסווג את זה כהצלחה, כי זה בטח נתן להם ביטחון. לפעמים זה בסדר להיות החדש והגרוע בסביבה – זה נותן לאחרים להיזכר בתהליך שהם עברו בעצמם ולהבין איפה הם ממוקמים או היו ממוקמים בעבר.


בשיעור הזה, ברור לי מאוד איפה התמקמתי (מבחינת יכולת וכישרון).

אבל בכלליות, ואם להיות הוגן עם עצמי,

נכון לנקודה הזו בזמן:

אני לא טוב מדי, ואני לא רע מדי.

פושר.

ועכשיו נשאלת השאלה:

מה אני עושה עם המידע הזה הלאה.


יצאתי מהשיעור, באוטו.

מהרהר לעצמי שהייתי רוצה להשתפר ולהיות טוב כמו האחרים.

האם אפשר להאיץ תהליך השתפרות?

יש אומרים 'זה תהליך', אבל יש לפעמים נטיה מיידית לסרב לזה, כי אנחנו רוצים משהו כאן ועכשיו.

הדבר היחיד שאני יכול לשלוט בו הוא הדבר שאני עושה, ולא מעבר לכך.

במה יכול לשלוט?

  • אני יכול להתאמן בבית.
  • אני יכול לבוא לעוד שיעורים, אולי של מורים נוספים.
  • אני יכול לעבד בראש שלי את הדברים שלא הבנתי מחוץ למסגרת השיעור.

הדברים הללו דורשים את הזמן ותשומת ליבי.

האם אני רוצה שהם ידרשו את הזמן ותשומת ליבי יותר ממה שהם מעסיקים אותי כרגע בחיים?

זו שאלה של תיעדוף.

אז אני יכול להבין שלא אהיה טוב כמוהם, לא בקטע נגטיבי, אלא אובייקטיבית, זה פשוט עניין של כמות פעולה – הם נוקטים יותר פעולה, כשאני משקיע פחות פעולה בנושא הזה.


באיזה תחומים אני טוב בחיים? יש כאלה.

זה פשוט מאוד להבין למה – כי השקעתי בהם פעולה לאורך זמן.

למעשה, בתחומים האלה, לא הייתי טוב בהתחלה. בטח שלא בשנה הראשונה. בטח שלא בשנה השנייה. ובטח שלא בשלישית.

אני נזכר עכשיו שאני משחק לטווח הרחוק.

בכל רגע ויום, אני יוצר בהתאם לכמות היצירה שאני מוכן ליצור ולא מעבר אליה.

וזה עבד לי יפה עד עכשיו. אני יודע זאת, כי אני מודע ליכולות שלי היום.

ביטחון היא היכולת לחזות.

אני ודאי לגבי היכולות שלי, כי יש דברים שמאתגרים אותי בתחומים הללו, אבל אני לא מודאג או מוטרד בקשר לכך יותר מדי, כי אני יכול לחזות איך אני הולך לפתור אותם.

בתחומים הללו אני מאוד רגוע, בשונה מתחום הריקוד, שעבורי הוא חדש ועדיין מעסיק אותי הצורך לבנות את הביטחון הזה.


אז אולי אעשה כאן אותו הדבר.

אשחק את המשחק הארוך טווח.

אהנה מ־2 העולמות – לא אפסיק, אבל לא אאיץ.

אמשיך להגיע לשיעורים שאני רוצה להגיע אליהם, בקצב שלי.

בזמן שלי.

לא אאיץ בתהליך.

לא ארשם ליותר שיעורים כמו אחרים, שלומדים 8 שיעורים בשבוע ואולי יותר – לכן הם רואים תוצאות מהר יותר ממני.

אין טעם להשוות את עצמי אליהם, מה שעובד להם לא בהכרח יעבוד לי. הם לא חיים את החיים שלי ואני לא את שלהם, יש לנו התעסקויות שונות במהלך השבוע.

אני מאמין באיכות ולא בכמות.

מה שכן יעבוד לי, כך אני מאמין, זה להמשיך לאט לאט, להגיע למספר המצומם והקבוע של השיעורים שאני מגיע אליהם כבר עכשיו ולהתמיד.

אני מזכיר לעצמי.

עץ לא גדל ביום.

וכך גם לא הייתי טוב בתחומים שאני טוב בהם.

אבל יום אחד, אי שם בעתיד – אולי עוד כמה שנים – אני אקרא את הפוסט הזה בתור עצמי החדש.

אולי יעלה לו חיוך אמפתי, של מישהו שעבר בעצמו את הקושי בהצלחה והנושא כבר לא מעסיק אותו.

אני מניח שזה יהיה משמח להיות אותו האדם.


ובינתיים, אהיה עצמי.

שזה גם אומר, להכיל את התסכול וההשוואות הבלתי נמנעות שהן חלק מהחוויה.

להכיל, מבחינתי, זה להבחין בדבר. לדעת שהוא שם. לחבק ולאמץ אותו.

אולי זה אומר לכתוב אליו. אולי לספר אותו לחבר. אולי מספיק רק להרגיש אותו.

ולאחר מכן, להמשיך להתמיד.

הביטחון כבר ייבנה לבד, מתוך ההצלחות הקטנות לאורך הדרך.

האם הצלחתי לטווח הקצר (בשיעור עצמו)? לא.

האם הצלחתי לטווח הרחוק (בריקוד בכללי)? כן.

זה מה שקובע.

התלמיד הרקדן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסט בהפתעה?