מסר לאמן

אדם יוצר יצירה.

הוא לבד עם עצמו.

שותפו היחיד הוא כלי שבעזרתו הוא הולך לבטא את מה שהוא רואה בדמיונו.

והכלי זז.

וצורה מתגבשת.

האמן מתחיל ניתוק הדרגתי מהעולם האמיתי.

חדרו נעלם וגם תחושת הזמן.

האדם הופך להיות היצירה – כאילו נשאב לתוכה – תוך כדי התווצרותה.

המסע שהוא עובר יכול להיות כואב, יכול להיות שמח, יכול להיות חסר רגש.

אבל אין שום ספק –

זו חוויה שהאמן עובר עכשיו לבדו.


יצירה נוצרת.

עולם חדש נוצר.

בין אם זה צורות, צבעים או מילים

בין אם זה עולם עשיר או דל, מבולגן או מסודר

האדם הוא היצירה. היצירה היא האדם.


התנתקות.

פעולת היצירה פוסקת.

והאדם מתנתק מהעולם שיצר לו, כאילו יצא מתוך תמונה שהוא ברא.

הוא מסתכל אל עבר היצירה ורואה חתיכה מעולמו, מנקודת מבט חיצונית.

בין אם הוא רואה את דעתו, טעמו או מחשבתיו,

כמו מראה, הוא רואה חלק מעצמו נמצא לנגד עיניו.

אין ספק –

היצירה היא חלק ממנו

והיא שלו.


ואז באה מגיעה התלבטות.

או שהוא בוחר לשתף, או שהוא בוחר להשאיר במגירה.

הוא יכול להחליט.

והוא יכול לחזור ולדון בהחלטה הזו ולהטיל בה ספק עוד אלפי פעמים.

לפעמים לאורך שנים, לפעמים למשך שניות.


לשתף.

האדם בוחר לחשוף את היצירה לעיני עולם.

האדם בוחר לחשוף את החתיכה הקטנה הזו, שהיא ביטוי של מי שהוא.

האדם בוחר לחשוף את עצמו.

כפתור השיתוף הזה נראה כמו פעמון של בית קודר ונטוש, מלא באזהרות בפונט אדום ומלחיץ, ינשופים מעופפים בלילה מאוחר.

הוא לבד.

והוא בוחר לצלצל.

הדלת נפתחת.

הוא קולט שמשהו מרחוק מתקרב אליו במהירות.

אבל הוא לא מצליח להבחין עדיין אם זה חיבוק, או כדור שמוטח לעבר החזה.

כל מה שנשאר לו

זה להמתין.


חיבוק.

בין אם זה כפיים, לייקים או מילה טובה

האמן לפתע מאמין שהוא לא לבד.

שהוא לא היחיד שרואה את מה שהוא רואה.

הוא שמח על האומץ להיפתח.

ונזכר ברגע שבו לחץ על כפתור השיתוף כמעין בדיחה.

האמבטיה התמלאה באהבה

והוא בתוכה,

מנצח.


הודעה.

הודעה. אחת.

שתי הודעות.

שלוש.

האמבטיה מתרוקנת בסערה.

והאמן נותר לבדו.


כפייה.

הודעה שמנסה לשכנע את האמן בערמומיות –

שמה שיצר, מה שעמל עליו, היצירה שהיא עולמו והוא עצמו, בעצם, לא נבעה ממנו.

אונס מחשבתי. תפיסת תשומת הלב באופן לא נשלט.

כשאדם יוצר יצירה, לפעמים יש קשר הדוק בין היצירה שלו לבין זהותו.

הודעה מכאיבה. הודעה מפחידה.

זה פחד.

פחד לאבד – את יצירתך.

פחד לאבד – את עצמך.


כעס.

כעס על העולם.


שקיעה.

יש יאמרו ששקיעה היא דבר יפה.

אבל כל מה שאתה רואה זה רק חושך.


זריחה.

ואתה עדיין לבד, מנסה להזכיר לעצמך מי אתה.

אתה מסתכל במראה ורואה פנים חבולות מכאב.

אתה בוחר.

אתה בוחר ללמוד.

אתה בוחר לקחת את זה לכיוון טוב.


זכויות.

אתה לומד על זכויותיך.

אתה לומד שמה שנעשה לך

הוא מה שנעשה לך

ולא מגדיר את מי שאתה, כפי שהסימנים על הפנים ביקשו לעשות.


שיקוף.

אתה נעזר באנשים. אתה נעזר בחברים.

אתה מספר להם מה שעברת.

חבריך האמיתיים לא יאמרו לך מה לעשות. הם ידעו שאתה חכם מספיק להחליט לבד, אבל הם ידעו להצביע לך על הדרך בזמן שהיא פחות מוארת לעיניך.


זמן.

מרגיש כאילו הטלטלה הזו עברה כהרף עין.

ואתה כבר לא לבד.

חזק יותר.


הגלגל הסתובב.

זה קרה לך.

אתה רואה אדם אחר

אמן אחר

יוצר משהו שאתה רואה את עצמך בו,

אבל גירסא אחרת של עצמך.

סוג של שיבוט של יצירתך.

אתה לא יודע איך לאכול את זה.

מנסה להבין איך אתה מרגיש עם זה.

ואתה מבין –

שזה מה האמן ששלח לך את ההודעה ההיא, הרגיש בליבו.


אמפתיה.

לאמן יש לפעמים תחושה שיצירתו הוא מרכז עולמו.

אם רוצים להמעיט בערכו של אמן, רק צריך לגנות את יצירותיו.

ועכשיו כשאתה מבין זאת, כי חווית זאת על בשרך, איך אתה בוחר להגיב לאותו יוצר השיבוטים?

האם תטרוף אותו כפי שטרפו אותך?

האם תיתן למעגל הפחד והסבל להמשיך להסתובב?


הסתכלות מרחוק.

המחשבה הראשונה של אמן, כאשר הוא רואה את פרי יצירתו – היא – הנה אני.

יש בזה משהו אמיתי וטהור.

זה חיבור עמוק שאולי בלתי ניתן לנתקו.

יש לאמן דחף עז לשמור על יצירותיו.

אבל יכול להיות בזה משהו גאוותני ואפילו מעט מתנשא.

וזאת אני מבין, אחרי הסתכלות על עצמי.


ספק.

ברור שהמחשבה הראשונה היא של אמן היא – הנה אני.

הוא יכול להאמין בכך.

להיות בטוח שהיצירה נבעה ממנו – שהוא המקור לכל השיבוטים האחרים.

הוא יכול לסיים את זה שם ולא להמשיך את הדיון עם עצמו.

והוא יכול להטיל ספק:

אולי באמת השיבוט שבו אני רואה את עצמי בו, לא נבע בהכרח ממני? אולי הוא נבע ממקום אחר?

אולי האמן שיצר שיבוט של יצירתי, בעצם – לא יצר שום שיבוט?

אולי הוא חווה את אותו תהליך היצירה, כמוני?

אולי גם הוא היה לבד עם עצמו ברגע היצירה.

אולי שותפו היחיד היה כלי שבעזרתו הוא ביטא את מה שהוא רואה בדמיונו.

אולי האמן הוא פשוט, מראה.

אולי האמן צריך קצת לרדת מהעץ שגידל

ולהכיר בכך שהעולם שהוא משקף, הוא אותו העולם – של כולם.


הרמת מבט.

בסופו של דבר, בין אם מדובר בשיבוט או לא, האמן יכול לנסות להסתכל על זה מנקודת מבט רחבה יותר – לראות, ולא רק את עצמו.

כדאי שהאמן יהיה מודע לכך, שיצירותיו, אם הן טובות מספיק, הולכות להשתקף בעולם, עוד הרבה פעמים.

הן השתקפו עוד לפני לידתו.

והן ישתקפו גם לאחר מותו.

בין אם הוא אוהב את זה או לא.

כדאי שהוא יתחיל להבין, שזה הוא העולם שבו הוא חי.

כדאי שהוא יהיה מוכן לזה.

להחליף את הנשק בלחיצת יד.

להסתכל על היעד המשותף שלנו כאמנים.

לעזור אחד לשני, להרים אחד את השני.

להיות חברים

ולא אויבים.

דברים שאני כותב, כתיבה יוצרת ותובנות

2 מחשבות על “מסר לאמן

  1. וואו אלרון זה מצמרר הטקסט הזה, וכאילו דמיינתי את זה תוך כדי ריקוד על במה כחלק ממיצג אומנותי, ביקורתי, מורד אפילו.
    הכתיבה שלך ריגשה אותי ותודה על זה שזה הגיע בדיוק בטיימינג הנכון, בזכותך ♡

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסט בהפתעה?